כמה פעמים שמעת את עצמך אומר לילד שלך:
“נו, זה לא כזה נורא.”
“קדימה, תתגבר כבר.”
או “אין מה לפחד.”אבל אז ראית את המבט בעיניים שלו —
המבט שאומר “לך זה אולי קל, אבל לי זה הר געש בפנים.”המאמר הזה מזמין אותך רגע לעצור, לנשום, ולבחון מחדש את הדרך שבה אנחנו מפרשים קושי — במיוחד בעולם של ילדים ובני נוער.
באיור אחד פשוט (שני ג’ירפים עומדים במים וקוראים לשאר החיות: “זה לא עמוק!”) מסתתרת אמת גדולה:
המים אולי רדודים לג’ירפות, אבל הם אוקיינוס לעכבר.כך בדיוק זה קורה גם ביחסים בין הורים וילדים, מורים ותלמידים, מטפלים ומתבגרים.
החוויה שלנו אינה מדד לעומק ההתמודדות של האחר.מה שלך זה שלולית — לאחר זה ים.
ילדים ובני נוער לא צריכים שנקטין את הכאב שלהם.
הם צריכים שנכיר בו.במקום לומר “זה קטן עליך” —
אפשר לומר: “אני רואה שקשה לך.”במקום “אין ממה לפחד” —
נשאל: “מה מפחיד אותך?”הכרה ברגש אינה חולשה.
היא הדרך ללמד את הילד איך להתמודד עם הרגש הזה בעצמו.
כי רק כשמישהו רואה אותנו באמת — אנחנו לומדים לראות את עצמנו באור חדש.
הורות מודעת פירושה להפסיק למדוד את הילד לפי עצמנו.
להבין שכל ילד פועל מתוך “שדה רגשי” אחר — ניסיון חיים, רגישות, סביבה, מערכת יחסים, תקופה.להגיד “אני במקומך הייתי עושה אחרת” —
זה בעצם להגיד: “הלוואי שתהיה אני.”
אבל הילד לא אמור להיות אנחנו.
הוא אמור להיות הוא.
למה חשוב לא לשפוט את הקושי של הילד לפי מה שקל לנו?
כי כל ילד חי בתוך מערכת רגשית אחרת. מה שמרגיש פשוט להורה יכול להיות מאיים לילד, במיוחד בשנות ההתפתחות שבהן המוח הרגשי פעיל יותר מהמוח ההגיוני.
איך כן נכון להגיב כשילד אומר “קשה לי”?
להקשיב. לא לשפוט. לשאול שאלות פתוחות:
“מה בדיוק מרגיש לך קשה?”
“מה יעזור לך עכשיו קצת להירגע?”
ולהימנע מביטול רגשות (“שטויות”, “אל תבכה”, “זה כלום”).
האם הכרה בקושי מחלישה את הילד?
ממש להפך.
כשילד מרגיש שמכירים בקושי שלו, הוא מקבל תחושת ביטחון פנימי — שהוא מובן, שהוא לא לבד, ושהוא מסוגל. זהו הבסיס לחוסן רגשי אמיתי.
אף פעם לא נדע באמת מה העומק של ההתמודדות של מישהו אחר.
אנחנו רואים רק את הגלים — לא את הסערה שמתחת.
אז לפני שאנחנו אומרים “זה לא כזה עמוק” —
נזכור שיכול להיות שאנחנו פשוט הג’ירפה שמדברת לעכבר.
אמפתיה אמיתית מתחילה כשאנחנו מפסיקים למדוד — ומתחילים להבין.